1.5.2011
המהפכות שהתרחשו בחודשים האחרונים בעולם הערבי הן המסמר האחרון בארון של הטענה שנפילת הגוש הסובייטי סימנה את הניצחון הסופי של הקפיטליזם. האידיאולוגים הקפיטליסטיים, שתפקידם בשני העשורים האחרונים היה לשכנע את ההמונים שעליהם להשלים עם השיטה הקפיטליסטית, יכולים רק למלא פיהם מים. אך גם רבים בשמאל ואפילו בשמאל הרדיקלי דחו בציניות את האפשרות שמעמד הפועלים יתקומם שוב. האירועים של התקופה האחרונה מראים שהצדק תמיד היה עם אלו שהמשיכו להאמין במהפכה הסוציאליסטית.
המהפכות בעולם הערבי החלו בסמוך למשבר עולמי נוסף של הקפיטליזם. תזמון זה אינו מקרי: המהפכות הן עוד שלב במשבר זה, המתחיל ממשבר מנהיגותי של המעמדות השליטים וממשיך בניסיונות של ההמונים למצוא לעצמם הנהגה חלופית. לצערנו, הם לא מצאו הנהגה כזאת בינתיים. כתוצאה השליטים החדשים שהועלו על-ידי המהפכות פנו במהרה לדיכוי ההפגנות וההמונים שציפו לראות שינוי אמיתי לאחר הניצחון על הרודנים.
במצרים, מעמד הפועלים נאבק במשטר מובארק הפרו-מערבי מזה שנים. במחאלה, פועלי הטקסטיל ניהלו מאבק ממושך נגד הפרטה וגזירות כלכליות אחרות מצד המעסיקים. המאבק לא עסק בנושאים כלכליים בלבד: מהר מאוד, הפועלים הבינו שעל-מנת להילחם במעסיקים, עליהם להילחם גם במשטר הקפיטליסטי שעומד מאחוריהם. הפועלים מצאו את עצמם נאבקים במשטרה ברחובות ומפגינים נגד שיתוף-הפעולה של המשטר בדיכוי הפלסטינים בעזה.
הדחיפה המשמעותית שקיבל המאבק במצרים הגיעה מתוניס, כאשר מעמד הפועלים הפיל את הרודן המושחת בן-עלי, ידידם של ארה"ב וישראל, מהשלטון. אירוע זה הוביל להתפתחות התנועה ההמונית שאנו רואים היום במצרים, שבתורה הציתה אש במזרח-התיכון כולו. נדמה שאין מדינה באזור שתנועה זו פסחה עליה: אירועים דומים התרחשו בלוב, מרוקו, אלג'יריה, ירדן, לבנון, סוריה, בחריין ותימן. אכן, נדמה שהמדינה היחידה שלא התרחש בה אירוע מהפכני כלשהו היא ישראל.
הסיבה לכך ברורה. ישראל היא מדינה קפיטליסטית, בה מעמד הפועלים מנוצל על-מנת להעשיר את המעמד הקפיטליסטי. היא גם מדינה אימפריאליסטית, בעלת תפקיד מרכזי בדיכוי ההמונים המזרח-התיכון ובמיוחד בפלסטין. אך בשונה משאר המדינות הקפיטליסטיות באזור ומשאר המדינות האימפריאליסטיות במערב, ישראל היא חברה של מתנחלים קולוניאליסטיים, בה היהודים, כולל הפועלים היהודים, מקבלים פריבילגיות הנובעות מגזל ישיר של האדמות הפלסטיניות . פריבילגיות אלה גורמות לכך שמרבית הפועלים היהודים מזדהים עם המדינה, במקום להזדהות עם אחיותיהם ואחיהם למעמד הנאבקים כיום באימפריאליזם ובקפיטליזם.
אך גם בישראל, הקפיטליסטים לא יכולים לקבור את המהפכה הסוציאליסטית. ההיסטריה של המעמד השליט בפני התנועה ההולכת ומתחזקת בעולם הערבי מראה כי הוא חושש גם מאובדן השליטה באזור, וגם מאובדן השליטה בתוך ישראל. היסטריה זו מסבירה את הגברת הדיכוי בישראל, הבאה לידי ביטוי בחקיקה גזענית וריאקציונית שמטרתה להשתיק כל קול המתנגד לדיכוי האימפריאליסטי-ציוני.
תפקידם של מהפכנים במזרח-התיכון בתקופה זו היא להשתתף בתנועה המהפכנית ולהסביר לפועלים את החשיבות שביצירת הנהגה משלהם, כדי להחליף גם את הדיקטאטורים הישנים וגם את המנהיגים המדכאים החדשים. בישראל, תפקידם של המהפכנים הוא לגייס את מעמד הפועלים הפלסטיני לטובת מהפכה זו, וגם לנסות לגייס אליה כמה שיותר פועלים יהודים, שיבינו שישראל היא מלכודת מוות בשבילם ושהעתיד שלהם הוא במדינה פלסטינית מהפכנית, בה יהודים וערבים יוכלו לחיות יחד בשוויון.