גילוי דעת משותף של הליגה למען מפלגה מהפכנית (ארה"ב) והליגה הסוציאליסטית האינטרנציונליסטית (ישראל/פלסטין הכבושה)
ההימלטות של הדיקטטור התוניסאי זיין אל-עבדין בן-עלי מפני שביתות העובדים וההפגנות ההמוניות במדינתו הובילה לגל של מאבק במזרח-התיכון. הרעיון שניתן להתקומם נגד המשטרים הפרו-אימפריאליסטיים באזור ולנצח אותם מתפשט בקרב העובדים והצעירים בעולם הערבי.
אך בתוניסיה עצמה, המאבק רחוק מסיום. הדיקטטור עזב, אך המפלגה הפוליטית שהוא הנהיג ושניהלה את הדיקטטורה, ה-RCD, עדיין שולטת בממשלה. המשטרה השנואה גורשה או אולצה לרדת למחתרת במקומות רבים, אך המנגנון המדיני של בתי-משפט, שוטרים וצבא שעמד ביסודה של הדיקטטורה ממשיך לשלוט באזורים החשובים במדינה. שבועות של הפגנות ושביתות המוניות שהעלו את הדרישה שה-RCD תוצא מהממשלה לא הצליחו בינתיים, ומוחמד רנוצ'י, אחד מאנשיו של בן-עלי, ממשיך להחזיק בראשות הממשלה.
היום, הכוחות של הדיקטטורה הישנה חלשים מכדי לנסות למחוץ באלימות את המאבק ההמוני. אך העובדים והעניים לא רואים הנהגה שמוכנה ומסוגלת להוביל אותם במאבק להפלת ה-RCD מהשלטון. מאזן הכוחות בתוניסיה לא יכול להישאר כמו שהוא עכשיו לנצח.
הרצון של ההמונים להיפטר מה-RCD מלווה בהבנה הולכת וגדלה של הצורך בממשלה חזקה שתגרום לכלכלה לנוע שוב. המשטר של רנוצ'י מקווה שהוא יכול להיאחז בשלטון בזמן שההמונים מתעייפים משבועות של מאבק ללא הישגים. אך כבר יש סימנים שהוא עשוי להשתמש באמצעים אלימים יותר נגד ההמונים: הפגנות פרובוקטיביות שנערכו לאחרונה במדינה המביעות תמיכה בממשלה ומגנות את האיגודים המקצועיים והשמאל על כך שהם מפיצים אנרכיה, בשילוב עם התקפות אלימות על משרדי איגודים מקצועיים בערים שונות, מראים על ניסיונות לגייס תמיכה ממעמד הביניים למתקפת-נגד מצד הדיקטטורה.
מאזן הכוחות הנוכחי בין רנוצ'י וההמונים מתוחזק ע"י הצבא. חיילי השורה, המגוייסים מתוך מעמד העובדים והעניים, נסחפו בלהט המהפכני של ההמונים. באופן רחב, הם חולקים את התקווה שה-RCD יופל מהשלטון, וכיום שומרים על בנייני הממשלה והרחובות המרכזיים עם פרחים בקני הרובים שלהם, סימן לכך שאין להם כוונה לפגוע בהמונים.
המנהיג העליון של הצבא, גנרל רשיד עמר, נחשב בהתחלה לגיבור מכיוון שהוא סירב לפקודותיו של בן-עלי למחוץ את ההפגנות ההמוניות. אכן, בימים לאחר נפילתו של בן-עלי, הצבא שיחק תפקיד חשוב בעצירת כנופיות של שוטרים שעסקו במעשי רצח נפשעים.
אך עמר נבחר לתפקידו ע"י בן-עלי והוא קשור תקופה ארוכה לאימפריאליזם האמריקאי ולצבא שלו. עמר גרם להימלטותו של בן-עלי, אך הוא עשה זאת כדי להקריב את הדיקטטור בכדי להציל את שאר המעמד השליט הקפיטליסטי ואת הכוח המדיני שלו. כאשר "קרוואני השחרור" הגיעו לתוניס מהאזור העני במרכז המדיני ואיימו להוביל את ההפגנות כנגד הממשלה, עמר עמד בפניהם עם מגפון וביקש מהם לתת עוד זמן לרפורמות. "הצבא יגן על המהפכה", הוא הבטיח. אך בפועל, עמר הציל את ה-RCD מהמהפכה.
המהפכה בתוניסיה לא התחילה כאשר אינטלקטואלים הפגינו למען חופש הדיבור. היא התחילה עם הפגנות המוניות, בארגון האיגודים המקצועיים, באזורי המרכז העניים של המדינה. ההמונים התגייסו מאחורי סיסמאות כגון "לחם וחופש – לא בן-עלי!", והבהירו מלכתחילה שהם נלחמים לשחרור לא רק מדיכוי פוליטי אלא גם מעוני וניצול.
בכך שהם הפילו את הממשלות המקומיות של הדיקטטורה והמשטרה בחלק מהערים והחליפו אותם עם ועדי פעולה נבחרים, העובדים והעניים כבר לקחו צעדים לקראת הפלת המעמד השליט ויצירת ממשלה משלהם. עובדים גם החלו להשתלט על התפעול של חלק מהחברות לאחר שהם גירשו את הבוסים שלהם ששיתפו פעולה עם הדיקטטורה. איגודים מקצועיים קוראים להלאמת חברות הנמצאות בבעלות בן-עלי ומשפחתו.
בין אם העובדים מבינים זאת או לא, אלו היו צעדים לקראת חיסול יחסי הייצור הקפיטליסטיים והעלאת העובדים והעניים לשלטון. הם מצביעים לפוטנציאל של המהפכה להפיל את המעמד השליט ואת הכוחות החמושים שלו ולשים במקומם ממשלה של ארגונים נבחרים דמוקרטית של העובדים והעניים, המגובים על-ידי כוח מדיני המבוסס על מעמד העובדים החמוש.
למרבה הצער, הקבוצות הסוציאליסטית שאנו מודעים להן בתוניסיה מאמינות שהמהפכה צריכה, לפחות בשלבים הראשונים, לדרוש רק הקמת ממשלה דמוקרטית בגבולות הקפיטליזם. אך כל הראיות מצביעות על כך שלא ניתן לחולל מהפכה דמוקרטית שלא תאיים על הקפיטליזם.
לאחר בריחתו של בן-עלי, הדמויות המרכזיות באופוזיציה הרשמות לדיקטטורה כמו נג'יב צ'בי מה-PDP הבורגנית-ליברלית, כמו גם נציגים של התאחדות האיגודים המקצועיים הראשית במדינה, ה-UGTT, מיהרו לקרוא לסיום המאבק לאחר שקיבלו משרות זורטות בממשלת ה-RCD. מעשה בגידה זה לא היה תוצאה של השאיפות האישיות והשחיתות שלהם בלבד. מנהיגים פרו-קפיטליסטיים אלה יודעים שהשיטה דורשת שרוב האוכלוסייה תישאר נשלטת ומנוצלת. הם מבינים שהתחושה החדשה של כוח בקרב העובדים, שמעודדת אותם להיאבק ולשבות למען חיים טובים יותר, מתנגשת עם הרצון לחזור לניצול קפיטליסטי רווחי. כתוצאה מכך, למרות הדרישות להפגנות המוניות ושביתות, אף אחד מהדמויות באופוזיציה לא הציעה להקים ממשלה ללא ה-RCD.
למרות זאת, ממשלה כזאת היא חלק מהמצע של מפלגת השמאל שנראה שיש לה כיום את הבסיס הגדול ביותר בקרב העובדים, המפלגה הקומוניסטית של העובדים בתוניסיה (PCOT). בהנהגת חמאם חמאמי, ה-PCOT הראתה אומץ יוצא-דופן כאשר היא ניצבה בפני הדיכוי האיום של הדיקטטורה של בן-עלי. אך המפלגה נאמנה למורשת הסטליניסטית שלה, והיא מתעקשת כיום שאל לעובדים ללכת מעבר לשלב של דמוקרטיה בורגנית. לכן "תשע הנקודות" של המפלגה לא קוראות לדבר מלבד "שינוי דמוקרטי".
ה-PCOT התחברה בעבר עם מספר מפלגות בורגניות שהתנגדו לבן-עלי, בראש ובראשונה ה-PDP. מאז שה-PDP החלה לתמוך בממשלת רנוצ'י, ה-PCOT לא הצליחה למצוא שותף בורגני שיסכים לשלב הבורגני-דמוקרטי המדומיין שלה. ב-"חזית 14 בינואר" שהיא אספה, היא יכולה רק להצהיר על השתתפותן של מספר קבוצות ליברליות, לאומניות וקבוצות פועלים, כולל מפלגה בעתיסטית.
האמונה של ה-PCOT באפשרות שכוחות בורגניים ופועליים ישהו את המאבק המעמדי שלהם זה נגד זה בקרב משותף למען דמוקרטיה מובילה את המפלגה לגישה בעלת פוטנציאל הרסני כלפי הצבא. המפלגה פרסמה סדרת מאמרים על תפקיד הצבא במהפכה מאת סמיר חמודה. במאמרים אלו, חמודה השווה בין השאיפות המהפכניות של חיילי השורה ובין התפקיד המנוגד ששיחקו הקצינים. הצבא עצר שוטרים שביצעו מעשי רצח, אך תחת פיקוד הקצונה הוא גם הגן על מוסדות הממשלה מההמונים, וביותר ממקרה אחד לפני נפילתו של בן-עלי הוא הקיף את המפגינים בזמן שהשוטרים תקפו אותם. אך לאחר שחמודה הצביע על סתירה זאת, במקום להציע לארגן מאבק לארגן מרד של חיילי השורה נגד הקצינים, הוא טען שאם ההמונים ילחצו מספיק על הצבא, הוא יצטרף לצידה של המהפכה – כולל הקצונה.
אחרים בשמאל מציגים גישה מבולבלת באותה מידה כלפי היחס למשטרה בתוניסיה. מאז נפילתו של בן-עלי, ההמונים בתוניסיה חזו במראה המשפיל של מספר אישים מהדיקטטורה שטענו שאין להם חלק במעשיו של המשטר הקודם. ראש הממשלה רנוצ'י, ששירת את בן-עלי בנאמנות במשך שנים, ביקש את נאמנות העם בטענה שגם הוא סבל מהדיקטטורה. לאחר מכן גם המשטרה הפגינה בתוניסיה ב-22 בינואר, בטענה שגם היא קורבן של הדיקטטורה, ודרשה העלאה בשכר ואת הזכות להקים איגוד מקצועי.
מפלגת הפועלים הסוציאליסטית (SWP) הבריטית פירסמה במהדורה של ה-29 בינואר של העיתון Socialist Worker ראיון עם מיליטנט של ה-UGTT, ג'ילאני חמאני, שבו הוא אמר שלמרות שאין הרבה סימפתיה למשטרה, "אנשים תומכים בזכות שלהם להקים איגוד אך חוששים מכך שהם יקחו חלק בהפיכה של הממשלה". ה-SWP אפילו לא הציעה לפתור את הדילמה הזאת על-ידי ההכרה בכך שהשוטרים הם הבריונים בשכר של המעמד השליט, שאותם העובדים צריכים לפרק מנשק.
מרקסיסטים מבינים שחיילים המצטרפים לצבאות מצפים שהתפקיד שלהם יהיה להגן על מדינתם מאיומים זרים, ולרוב מתנגדים לדיכוי של אחיהם ואחיותיהם ממעמד הפועלים, וכתוצאה מכך ניתן לגרום להם לעבור לצד המהפכה הפרולטרית. שוטרים, מצד שני, יודעים שהתפקיד שלהם הוא לדכא את העובדים, ואפשר לצפות מהם להוות איום קונטר-מהפכני נחוש הרבה יותר, והעובדים צריכים להיות מוכנים למחוץ את ההתנגדות שלהם בכוח.
הניסיון של המהפכה התוניסאית עד כה, כמו גם ההיסטוריה של המהפכות במאה האחרונה, מראה שהדרך היחידה להבטיח את החופש שההמונים התוניסאים זכו בו בינתיים היא מהפכה מנצחת של העובדים והעניים.
לעובדים ולעניים אין צורך ברפורמות שיגנו על השלטון הקפיטליסטי וישאירו את ההמונים תחת איום של אבטלה ורעב. הם צריכים כוח מדיני שישתלט על התעשייה, החקלאות והבנקים וינהל אותם למען האינטרסים של ההמונים, לא של מיעוט עשיר. הם צריכים מדינה שלא תשעבד את הכלכלה לאימפריאליסטים האמריקאיים והצרפתים, אלא שתפעל למען הפצת מהפכת העובדים בכל העולם ולמען בנייתה של כלכלה בינלאומית לרווחת הכלל.
כפי שכתבנו כבר, ההמונים כבר נקטו בצעדים לקראת הקמת כוח משלהם. זה מראה שלהמונים יש את הכוח להפיל את ה-RCD ואת המשטרה וליצור ממשלה חלופית המבוססת על הארוגנים ההמוניים של העובדים והעניים. מועצות של עובדים ועניים צריכות להיבחר בכל מקום בו זה אפשרי, ועליהן לבחור נציגים למועצה מרכזית שתוכל להגיד שהיא מייצגת את המהפכה ושהיא לא מפחדת לקחת את השלטון.
אסור שההמונים יעמדו שוב חסרי-הגנה בפני הכוח החמוש של המשטרה והצבא של הממשלה. אסור שהחיילים יקבלו שוב פקודות מקצינים שמונו על-ידי ממשלה לא נבחרת. מעמד העובדים צריך לחמש את עצמו ולפרק את הכוחות החמושים של המדינה.
למהפכה יש את האהדה של חיילים ממעמד העובדים, וניתן לזכות בתמיכה שלהם לצעדים אלה. מהפכנים ממעמד העובדים יכולים להציע דרכים שונות לעשות זאת. בזמן שהם מזהירים שהקצינים יתנגדו לכך, מהפכנים צריכים להציע לחיילים 1) לתמוך החימוש ההמונים, כולל הארגונים שלהם; 2) להילחם למען הזכות שלהם לבחור את הקצינים שלהם. כאשר החיילים ייתקלו בהתנגדות לצעדים אלה מצד הקצינים שלהם, הם יבינו שעליהם למרוד בקצינים ולארגן מועצות של נציגי חיילים שיצטרפו לעובדים ולעניים במאבק המהפכני שלהם.
בעוד שסוציאליסטים מהפכניים צריכים לעודד חיילים לשבור מהקצונה ולארגן תמיכה במהפכת העובדים, עליהם בו בזמן להזהיר את העובדים והחיילים עצמם שכל עוד הקצינים שולטים, לא ניתן לסמוך על הצבא שלא יפעל כנגד ההמונים. לעובדים אסור לבזבז רגע ולפעול מייד להתחמשות.
ממשלה של מועצות עובדים ועניים המעורבת בשינוי החברה לטובת ההמונים, המורכבת מנציגים נבחרים הנתונים לבחירה מחדש בכל רגע על-ידי אלו שבחרו בהם, תהיה דמוקרטית הרבה יותר מממשלה שנבחרה בהתהליך הבירוקרטי והשמרני של בחירות פרלמנטריות. אך כדי להוכיח זאת, מהפכנים צריכים להילחם למען בחירות לאומיות המבוססות על זכויות הצבעה אוניברסליות לאסיפה מכוננת, שתחליט על צורת המדינה והממשלה, שמטרתה תהיה לאשרר את הכוח של מועצות העובדים והחיילים.
העובדים בתוניסיה חוללו מהפכה, אך לא מצאו הנהגה שלמדה את לקחי העבר. כל מהפכה גדולה, מאז רוסיה ב-1917 ועד איראן ב-1979, פתחה תקופה של דיונים ומאבקים בהם כל הכוחות הפוליטיים התמודדו על השלטון. לאחר שהעובדים ברוסיה היממו את העולם בכך שהפילו את הצאר מהשלטון ב-1917, השלטון נפל לידיה של ממשלה זמנית בורגנית שבגדה בדרישות ההמונים וניסתה להכניע אותם לקפיטליזם. אך העובדים בעלי ההכרה הפוליטית המתקדמת ביותר פנו למפלגה הבולשביקית, בהנהגתם של לנין וטרוצקי. הבולשביקים עודדו את העובדים לא לוותר על הכוח שברשותם, ובסופו של דבר שיכנעו את ההמונים שהם צריכים מהפכה שנייה, סוציאליסטית, שתעלה את העובדים לשלטון. מדינת העובדים שיצרה מהפכת אוקטובר נחנקה לבסוף כתוצאה מהכשלון בהפצת המהפכה בעולם, ובסופו של דבר חוסלה על-ידי הבירוקרטיה הסטליניסטית בשנות ה-30 של המאה הקודמת.
טרוצקי ותומכיו באינטרנציונל הרביעי המשיכו להחזיק באסטרטגיה הבולשביקית של מהפכה סוציאליסטית של העובדים. התומכים האמיתיים שלו כיום רוצים להמשיך את העבודה של בניית מפלגות האוונגרד עם אותה אסטרטגיה מהפכנית. למרות שהעובדים בתוניסיה לא מצאו מפלגה בולשביקית מוכנה שתוכל להוביל את ההמונים בשלטון, עדיין יש לעובדים המתקדמים זמן לבנות אחת. את התוצאות ההרסניות של הכשלון לבנות הנהגה כזאת ניתן לראות במהפכה האיראנית, שבה העובדים לא הצליחו לתפוס את השלטון ולבסוף הובלו למלכודת של מהפכת הנגד.