מהרגע שיו"ר הרשות הפלסטינית (רש"ף), מחמוד עבאס, הכריז על כוונתו לפנות לאו"ם שיכיר ברש"ף כממשלת המדינה הפלסטינית ויקבל מדינה זו כחברה באו"ם, הממשלה הישראלית וממשל אובמה הביעו התנגדות חריפה למהלך. ממשלת ארה"ב אף הבטיחה להטיל וטו על כל החלטה שהאו"ם יקבל שתכיר במדינה פלסטינית, ואיים להפסיק את המימון של רש"ף.
אנו מגנים ממשלות אימפריאליסטיות גזעניות אלה, אשר להן האחריות הישירה והגדולה ביותר לדיכוי ההיסטורי והיומיומי של העם הפלסטיני, ושאינן מוכנות היום אפילו להעניק לפלסטינים את הויתור המינימלי של הכרה במיני-מדינה בגדה המערבית ובעזה. אך זו תהיה טעות גדולה מצד הפלסטינים ותומכיהם להסיק מכך שעליהם לתמוך בפנייה של רש"ף לאו"ם. למעשה, הפנייה של רש"ף היא ניסיון לשתק את המאבק הפלסטיני ולהכריח את הפלסטינים לוותר על זכויותיהם, בזמן שבו ההתקוממויות המהפכניות של ההמונים הערבים מחדשות את התקווה שהפלסטינים יכולים להשתחרר מהדיכוי הציוני.
הפנייה של רש"ף לאו"ם היא הפרי המבואש של שנים של משא-ומתן בין פתח וישראל. בזמן הסכמי אוסלו בשנת 1993, קודמו של עבאס, יאסר ערפאת, ויתר על תביעותיהם הצודקות של הפלסטינים לכמעט 80% מפלסטינית ההיסטורית ונטש את המאבק למען זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים, בתמורה להבטחה שיוכל להקים מדינה לצד ישראל. מאז, פתח מנסה להוכיח שהוא שותף ראוי לציונים ולאימפריאליסטים על-ידי דיכוי המאבק הפלסטיני, בעוד הציונים, כצפוי, מפרים הבטחה אחר הבטחה. כפי שניתן לקרוא במסמכים שנחשפו על-ידי אל-ג'זירה מדיונים אלו, הנציגים הפלסטינים במו"מ הודו כי "השקענו זמן ומאמץ ואפילו הרגנו את בני עמנו כדי לשמר את החוק והסדר", רק כדי שישראל תמשיך להרחיב התנחלויות בשטחים הכבושים, לבנות את חומת האפרטהייד המחלקת ומקיפה קהילות פלסטיניות, לתקוף את רש"ף בגדה ולהרעיב ולהפציץ את עזה.
כתוצאה מבגידות אלו, השנאה לפת"ח כל-כך גדולה שהארגון לא העז לארגן בחירות לרשות במשך שנים כיוון שהוא יודע שהוא יפסיד. הפנייה של הארגון לאו"ם על-מנת לקבל הכרה על הנייר בשטחים שתחת שלטון הרשות כמדינה היא ניסיון פתטי להראות לעם הפלסטיני שיש תמורה לסבל שלהם. מעטים יאמינו לשקר זה.
את האופי של הפנייה של הרשות לאו"ם ניתן להבין היטב כאשר מקשיבים למה שלתומכי הפנייה יש להגיד עליה. הרשות פתחה במסע תעמולה על-מנת לפנות ליהודים ישראלים כדי שיתמכו בהכרה במדינה הפלסטינית. ערוץ הרדיו של הרשות הפיץ מסר ברוסית, המופנה למיעוט הגדול של דוברי רוסית בישראל, הנוטים להשתייך לימין ולימין הקיצוני, המבטיח להם שמדינה פלסטינית תבטיח בטחון אזורי. מסר נוסף בעברית קרא לישראלים "לתמוך בפתרון שתי המדינות כך שנחיה זה לצד זה, פלסטין וישראל."[1]
אין שום דבר רע מבחינה עקרונית בניסיונות לפנות להמונים בישראל. בכל ההצהרות שלנו לגבי פלסטין אנו מדגישים את הצורך לפצל את הבסיס החברתי של המדינה הציונית על-ידי פניות ליהודים ישראלים ועידודם לתמוך במאבק הפלסטיני. אך יש הבדל גדול בין עידוד יהודים ישראלים לוותר על תפקידם כמדכאים בלי זכויות-יתר ובין הבטחות שהם יוכלו להמשיך למלא תפקיד זה. המשמעות האפשרית היחידה של ההבטחה של הרשות לחיות לצדה של ישראל ולהבטיח את ה"בטחון האזורי" שלה היא הבטחה לדכא באלימות את ההמונים הפלסטינים אשר, בניגוד למנהיגים הבורגניים שלהם, לעולם לא יפסיקו את המאבק שלהם נגד חוסר-הצדק הציוני.
ישראל נוצרה כתוצאה מגניבת האדמות הפלסטיניות וגירושם של כמעט מיליון פלסטינים. כל ישראל היא שטח כבוש! לחיות לצדה של ישראל פירושו לאפשר לציונים להמשיך את הכיבוש של רוב פלסטין ואת מדיניות האפלייה הגזענית שלה נגד פלסטינים החיים בגבולותיה, ולהשלים את הנכבה – הנישול והטיהור האתני שהפכו את רוב הפלסטינים לפליטים עניים ומדוכאים – כיוון שישראל יכולה להתקיים רק על-ידי מניעת הזכות של כל הפליטים הפלסטינים לשוב לארצם.
ישנן קבוצות בשמאל[2] הטוענות שהכרה במדינה פלסטינית בכל צורה תהיה צעד קדימה עבור ההתנגדות הפלסטינית, ושיש לתמוך בה. פלסטינים שמעו טענות כאלה בעבר ממנהיגיהם כאשר הם תרצו את הכניעה שלהם לישראל ואת התמיכה שלהם בפתרון שתי-המדינות. הן שגויות כיום כפי שהן היו תמיד. כפי שג'וזף מסעד הסביר, הרעיון שאפשרויות חדשות לשימוש בחוק הבינלאומי כתוצאה מהכרה מצד האו"ם יפתחו דרכים חדשות לשחרור הפלסטינים הוא אשליה חסרת-סיכוי:
אך ההיגיון הזה פגום, כיוון שמבחינה היסטורית, לפלסטינים לא חסרו כלים משפטיים על-מנת לקרוא תיגר על ישראל... להיפך, כלים בינלאומיים הופעלו כנגד ישראל מאז 1948 כתוצאה מהחלטות רבות של האו"ם באסיפה הכללית כמו גם במועצת הבטחון, שלא לדבר על השימוש בזמן האחרון בבית הדין הבינלאומי לצדק במקרה של חומת האפרטהייד. הבעיה מעולם לא הייתה היכולת או חוסר-היכולת של הפלסטינים להשתמש בחוק הבינלאומי או בכלים משפטיים לטובתם. הבעיה היא שארה"ב... מונעת מהחוק הבינלאומי להחיל את סמכותו על ישראל דרך כוח הוטו שלה. ארה"ב משתמשת באיומים ובאמצעים פרובוקטיביים על-מנת להגן על המדינה הסוררת והמנודה מתביעה. היא כבר השתמשה בכוח הוטו שלה במועצת הביטחון של האו"ם 41 פעמים למען ישראל וכנגד זכויות הפלסטינים.
כמובן, ארה"ב היא לא הבעיה היחידה. המדינות האימפריאליסטיות האירופאיות הוכיחו שהן נאמנות, בסופו של דבר, לישראל, ויתמכו תמיד ב"בטחונה" – למעשה, בכיבוש פלסטין וקיומה של ישראל כמבצר אימפריאליסטי – כנגד זכויות הפלסטינים. האו"ם, המורכב מנציגי המעמדות השליטים של העולם ונשלט על-ידי מועצת ביטחון המורכבת מהכוחות הגדולים, הוא בבסיסו מוסד אימפריאליסטי, בו המדינות האימפריאליסטיות משתמשות על-מנת לכפות את רצונן על המדינות המדוכאות. הוא חסר-תועלת לחלוטין כמכשיר להגנה על המדוכאים. למעשה, השתתפות פלסטינית באו"ם רק תעזור להצדיק את כיבוש פלסטין. כפי שמסעד כתב:
הכוח שהפלסטינים אמורים לקבל כדי לדרוש צדק מישראל למעשה יתקבל במחיר עצום לעם הפלסטיני... מבחינה פוליטית, הוא יחליש זכותם של הפליטים הפלסטינים לחזור לביתם ולקבל פיצוי, כפי שמתחייב מהחלטות האו"ם... מספר מומחים לחוק בינלאומי חוששים שהוא אף עשוי לבטל את זכות השיבה של הפלסטינים לחלוטין. הוא גם יבוא על חשבון זכויותיהם של האזרחים הפלסטינים בישראל, הסובלים מגזענות ממסדית ומשפטית במדינה הישראלית, כיוון שהוא מציב בפניהם כעובדה מוגמרת את קיומה של מדינה פלסטינית (אם נשכח לרגע את העובדה שגם כעת, מדינה זו היא בגדר פנטסיה)...[3]
סכנה נוספת שמסעד מזכיר היא שארה"ב וישראל עשויות להתנות את הכרתן במדינה פלסטינית בהכרה פלסטינית ובינלאומית בישראל כמדינה יהודית. כפי שניתן לראות, המחיר של הכרת האו"ם הוא עצום בהשוואה ליתרון הקלוש שהיא נותנת לפלסטינים.
יש להבהיר שבעוד שעל מהפכנים וכל אלו התומכים בשחרור פלסטין להימנע מהבעת תמיכה בהחלטת הרשות, אנו מתנגדים לזכותם של האימפריאליסטים להטיל וטו ואנו נשתתף בהפגנות סביב נושא זה כיוון שהן יכולות לפתוח מחדש את המאבק של ההמונים הפלסטינים למען זכויותיהם. הרשות יודעת זאת, והיא מתכננת לדכא את ההמונים במקרה כזה. למעשה, כפי שדווח ב"הארץ", ישראל אישרה לאחרונה לרשות לקנות נשק וציוד חדשים מחברות ישראליות על-מנת לדכא את ההפגנות המתחדשות של הפלסטינים.[4]
ההתנגדות החריפה של ישראל וארה"ב לפנייה עשויה לגרום לתומכי הפלסטינים לחשוד בקבוצות הטוענות שהן פרו-פלסטיניות אל מתנגדות לפנייה. לכן חשוב לבחון מי תומך בפנייה לאו"ם.
אש"ף ופתח בפרט היו בעבר הכוח המרכזי בהתנגדות הפלסטינית. כיום, לאחר עשורים של בגידה ושחיתות אשר פשו בארגון, תודות לקבלת שלמונים לרשות מארה"ב והציונים מצד מנהיגיהם, פתח מייצג רק את עצמו. עבאס עצמו הוא הסוכן המועדף על ארה"ב וישראל בפלסטין. מנהיג פת"ח אחר, מוחמד דח'לאן, היה אחראי ב-2007 לניסיון ההפיכה כנגד ממשלת חמאס בעזה, בגיבוי ארה"ב וישראל.[5]
אין קונצנזוס בקרב מפלגות האופוזיציה בישראל לגבי המדינה הפלסטינית. ציפי לבני, מנהיגת מפלגת האופוזיציה הראשית קדימה, לא לקחה עמדה ברורה, אך טענה שההצבעה לא תביא שלום, ואפילו "האשימה" את הממשלה בכך שסירובה להשתתף במו"מ הביא לפנייה. במפלגת העבודה, חלק מהמנהיגים כמו הגנרל לשעבר מתן וילנאי מתנגדים לפנייה, בעוד שאחרים כמו יצחק הרצוג תומכים בה.[6] על רקע הבחירות ליו"ר המפלגה ביום שני, שלי יחימוביץ' ועמיר פרץ לא לקחו עמדה פומבית לגבי שאלה זו.
התנגדות לפנייה אינה מגיעה רק ממשלות ישראל וארה"ב ותומכיהן. בין המתנגדים ניתן למצוא גם את ממשלת חמאס בעזה,[7] כמו גם אנשי שמאל פרו-פלסטינים כמו ג'וזף מסעד, אסעד אבו-ח'ליל[8] ועלי אבו-נימה.[9] אבו-נימה טוען בצדק כי
אין זה נכון לומר ש"הפלסטינים" נוקטים בצעד זה אלא הרשות, שאינה נבחרה ואינה עונה לאיש, ושלא קיבלה מנדט כלשהו מהרוב המוחלט של הפלסטינים החיים כיום... מחיר ההכרה ב"מדינה" פלסטינית דמיונית עלול להיות הזכויות והעתיד האמיתיים של הפלסטינים להגדרה עצמית... הניסיון לקבל הכרה דיפלומטית במדינה פלסטינית דמיונית על חלק זעיר מפלסטין ההיסטורית הוא אסטרטגיה של ייאוש מצד הנהגה פלסטינית שלא נותרו לא אפשרויות אחרות, שאיבדה את הלגיטימיות שלה, ושהפכה למכשול רציני לניסיונם של הפלסטינים לקבל את זכויותיהם.
אבו-נימה מצטט חלקים נכבדים מההצהרה של הועד הלאומי להחרמה (Boycott National Committee, BNC), "ועד ההיגוי של מסע ההחרמות, הימנעות מהשקעה כלכלית וסנקציות (BDS)" לגבי הפנייה הפלסטינית לאו"ם. ה-BNC מתנגד לפנייה מסיבות טובות רבות, אך הוא חושף את החולשה העיקרית שלו באחד הטיעונים בהם הוא משתמש:
הזכות להגדרה עצמית... במקרה של הפלסטינים מיוצגת על-ידי הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף)... עד שהעם הפלסטיני יבטא את זכותו להגדרה עצמית, אש"ף נותר הנציג הלגיטימי היחיד שמייצג את כל הפלסטינים באו"ם ובפורומים בינלאומיים, אזוריים ורב-לאומיים אחרים. הרוב הגדול של הפלסטינים לא יקבלו אף אלטרנטיבה אחרת.
אש"ף אכן היה הארגון הראשי של ההתנגדות הפלסטינית לפני מספר עשורים. אבל אז, מנהיגיו בגדו בפלסטינים כאשר הם הסכימו עם הציונים על פתרון שתי-המדינות, וההמונים החלו לנטוש אותם מאז. למעשה, רוב הפלסטינים בעזה ובגדה המערבית – המדוכאים ביותר מבין כל הפלסטינים – הראו כבר שהם לא רואים את אש"ף כנציגם, לא כל שכן נציגם היחיד, כאשר הם בחרו את ממשלת החמאס ב-2006. אש"ף, ובמיוחד פת"ח, הושחתו באופן בלתי-הפיך על-ידי שיתוף הפעולה שלהם עם ישראל וארה"ב מאז תחילת המו"מ שהוביל להסכמי אוסלו. למרות זאת, ה-BNC מפנטז שניתן לבנות מחדש את אש"ף כארגון דמוקרטי עממי:
התוצאה של הכרה דיפלומטית חייבת להיות הגנה על זכותם הבלתי-ניתנת לערעור של כל העם הפלסטיני להגדרה עצמית, המיוצגת על-ידי אש"ף דמוקרטי וכוללני המייצג לא רק את הפלסטינים הנמצאים תחת כיבוש, אלא גם את הפליטים הגולים, רוב העם הפלסטיני, כמו גם את האזרחים של ישראל הסובלים מאפלייה.
אך ההתפתחות הפוליטית של אפילו האלמנטים הרדיקליים ביותר באש"ף, כמו גם חמאס, מראה שכל הארגונים אשר נוקטים בגישה לאומנית למאבק הפלסטיני לבסוף ימצאו את עצמם מתמקחים על מחיר הכניעה לציונות בשולחן המו"מ. מאחר שהאימפריאליזם מגבה את המדינה הציונית, הפלסטינים זקוקים לתמיכה של ההתקוממויות המהפכניות של ההמונים הערבים במדינות השכנות כדי לנצח. פירושה של פרספקטיבה זו של מאבק מהפכני מאוחד של העובדים והעניים בכל האזור הוא שבירה מוחלטת מהלאומנות והחלפתה באסטרטגיה אינטר נציונליסטית של מעמד הפועלים.
הניסיון חסר-הסיכוי להקים מחדש את אש"ף אופייני לפשיטת-הרגל האסטרטגית של תנועת ה-BDS. פעילי BDS סירבו באומץ להיכנע בקרב למען זכויותיהם הבסיסיות של הפלסטינים, אך באותו זמן הם מודים שאין להם דרך בה ניתן להשיג מטרות אלו, ולכן הם קדמו את התנועה שלדבריהם "לא מבוססת על פתרונות".[10] אך כפי שאמרנו, המאבקים המהפכניים המתפתחים של ההמונים הערבים המנוצלים והמדוכאים רק מתחילים להראות את האפשרות של שחרור מלא ומוחלט של הפלסטינים מהדיכוי הציוני.
כיוון שאנו מבינים שההמונים הפלסטינים לבדם אינם חזקים מספיק על-מנת להביס את הדיכוי הציוני, אמרנו לאורך כל הדרך שהמהפכות בעולם הערבי יבואו לעזרת הפלסטינים ויעזרו להם במאבקם. ההתקוממויות המהפכניות שהפילו את הדיקטטורים בתוניסיה ומצרים, ושממשיכות להיאבק בשאר העריצים באזור, הן רק ההתחלה. הקפיטליזם האימפריאליסטי אינו יכול לתמוך בדמוקרטיה במדינות אלו. כדי שניתן יהיה להשיג את הזכויות הדמוקרטיות שההמונים דורשים, על מעמד הפועלים להוביל את העניים והפלאחים במאבק להפלת הקפיטליזם והקמת מדינות עובדים בדרך לסוציאליזם. זוהי האסטרטגיה הטרוצקיסטית הידועה כמהפכה המתמדת.
בטווח הרחוק, ישראל מהווה מלכודת מוות גם עבור אזרחיה היהודים. התמיכה האימפריאליסטית בישראל נובעת מכך שמלחמותיה והדיכוי בו היא לוקחת חלק שירתו את הצורך של האימפריאליסטים לדכא את ההמונים הערבים ולהבטיח את שליטתם בנפט. לכן, מהפכנים ערבים יכולים וצריכים לפנות ליהודים הישראלים – אך רק על בסיס שבירתם מהציונות והצטרפותם למהפכה הפלסטינית, לא על בסיס הבטחות לציונים שהם יוכלו לשמר את המעמד הפריבילגיוני שלהם בחלק כלשהו של פלסטין.
מדינת הפועלים שתיווצר מתוך המהפכה האזורית תאפשר את שובם של הפליטים שגורשו מאדמתם על-ידי ישראל. עם חזרת הפליטים, מדינת העובדים תהפוך לפלסטינית באופייה הלאומי. אך יהודים שיאבקו לצד הפלסטינים במאבק המהפכני יהפכו גם כן לחלק מהמעמד השליט – העובדים והעניים, גם פלסטינים וגם יהודים.
אך כדי שדבר זה יתגשם, ההמונים המנוצלים והמדוכאים חייבים למצוא מפלגת פועלים בינלאומית המסוגלת להוביל את המאבק לניצחון. האסטרטגיה הבינלאומית אותה הצגנו במסמך זה מיועדת לאחד את מעמד הפועלים על-בסיס מאבק בלתי מתפשר למען האינטרסים של אלו הסובלים מהניצול והדיכוי החמורים ביותר תחת הקפיטליזם. היא מבטאת את הפרספקטיבה של הטרוצקיזם הפרולטרי האותנטי, המרקסיזם האנטי-סטליניסטי של זמננו. אנו מאמינים שמפלגת האוונגרד המהפכנית שהעובדים צריכים חייבת ליצור מחדש את האינטרנציונל הרביעי, המפלגה הטרוצקיסטית הבינלאומית של המהפכה הסוציאליסטית.